מה לא נאמר על הסוכר? אויב מספר אחד שלנו מבחינה תזונתית אבל אולי החומר שאנחנו כבני אדם צורכים יותר מכל דבר אחר בעולם המודרני. סוכר נמצא היום כמעט בכל מוצר שאנחנו קונים, גם אם על התווית הוא רשום תחת מסווה של שם אחר כמו: דקסטרוז, סוכרוז, גלוקוז, סירופ תירס, סוכר קנים גולמי (נשמע ממש בריא, לא?). כולם, בלי יוצא מן הכלל הם מוצרים המופקים מעיבוד מלאכותי של קנה הסוכר, סלק הסוכר, תירס, ופירות בתהליך המסיר מהם כל זכר של ערך תזונתי שהיה קיים בצמח במקור (גם הסוכר החום שמהווה תחליף "בריא" לרבים מאיתנו הוא סוכר מעובד בעל תכונות דומות לסוכר הלבן, ולעיתים הוא אפילו סוכר לבן שפשוט צבעו אותו בחום). משקאות קלים, דגני בוקר, חטיפים, מוצרי מזון קפואים, לחם ומאפים, שימורים וכמעט כל מזון מעובד מכילים סוכר. גם כשכתוב של המוצר "ללא סוכר" ייתכן שהוא מכיל סוכר בתצורה אחרת שהחוק לא מחייב לציין.
כל זה מסופק לנו ביד נדיבה ע"י יצרני המזון בשם הטעם המתוק, הנעים והמנחם שמרגיע אותנו, מעודד את מצב רוחנו, נותן לנו אנרגיה, מתבל מפגשים חברתיים, נותן לילדים שלנו שמחה רבה, ומה לעשות, עושה אותנו יותר ויותר מכורים ככל שאנחנו אוכלים ממנו עוד.
האפקט הפסיכולוגי והחברתי המרשים שתיארתי עכשיו הוא לצערנו זמני, ונמשך כל עוד רמת הסוכר בדם שלנו גבוהה. הסוכר הלבן, על כל תצורותיו מקפיץ לנו את רמת הסוכר באופן קיצוני, והגוף-נפש מגיב בחיוב, הרי זה נותן לו דלק לחיות , אנרגיה זמינה והזנה למוח האקטיבי שלנו. המוח שלנו צריך סוכר כדי לתפקד ושולח לנו אותות כשהוא צריך עוד. אבל בלי הסיבים התזונתיים, החלבון והשומנים שנמצאים באופן טבעי בצמח, הגוף לא יכול לפרק את הסוכר הזה בהדרגה ולשחרר אותו אל תוך הדם באותו אופן, אלא שהוא משתחרר לדם בבת אחת, כמו סם שמרגישים מיד את ההשפעה שלו. וכמו עם סמים, האפקט גם יורד אחרי זמן קצר ואז מגיע הרצון לעוד, לשחזר את התחושה הנפלאה הזאת שהיתה כ"כ נעימה עם עוד קובייה של שוקולד, עוד עוגייה או עוד מנה של גלידה, העיקר לשמור על התחושה הנעימה. עם הזמן, הגוף נעשה מותש מהעליות והירידות ברמת הסוכר ומהניסיונות הקדחתניים של הלבלב לייצר מספיק אינסולין כדי לאזן אותה, ומהשחיקה של בלוטות האדרנל שלנו מכל תנועה קיצונית כזאת, ואנחנו נחלשים, מתעייפים ומפתחים מחלות. במקרים קיצוניים יותר, התאים בגוף הופכים לחסינים בפני האינסולין (חומר שנועד להסדיר ולהוריד את רמת הסוכר בדם), הסוכר העודף מצטבר בכבד והעודפים הופכים להיות שומנים שמצטברים במקומות שונים בגוף ושאר הסיפור כבר ידוע – השמנת יתר, סכרת ועוד מחלות רבות. הסוכר המעובד, המנושל כל ערך תזונתי, אוסף בדרכו במחזור הדם שלנו את הויטמינים והמינרלים שהוא צריך ומוציא אותם מהגוף. כך שלא רק שהסוכר מערער את היציבות הפיסית והנפשית שלנו, אלא גם גוזל מאיתנו את החומרים הדרושים לנו לבניית רקמות ולתפקוד תקין של המערכת החיסונית, העיכול ועוד מערכות רבות בגוף.
רבים סבורים שילדים צריכים סוכר. הרי הם אוהבים מתוק וצריכים המון אנרגיה זמינה לגדילה ולפעילותם הרבה. הבעיה היא שילדים רגישים מאוד לתנועות הקיצוניות של רמת הסוכר בדם והן גורמות לנזקים ארוכי טווח כמו בעיות ריכוז, קשיי למידה והיפר-אקטיביות. אנחנו צריכים ללמוד להסתכל על שורש הבעיות הללו ולא לנסות לפתור את התסמינים שלהם עם תרופות כמו ריטלין הגורמים יותר נזק מאשר טוב.
איך הגענו למצב הזה?
את הדפוס ההתמכרותי הזה אנשי תעשיית הסוכר מכירים היטב, וכל המערך השיווקי שלהם מבוסס על קיומו ועל חוסר המודעות שלנו אליו. הסיבה היחידה שהסוכר עדיין נמכר באופן חוקי ולא נאסר ע"פ חוק כמו הקוקאין וההרואין (שפעם היו תרופות ללא מרשם) הוא התעשייה העצומה שעומדת מאחוריה, המגלגלת מליארדי דולרים בשנה. עם תעשיית הסיגריות הגענו לסוג של פשרה והמודעות בקרב הציבור עלתה. היום אסור לעשן במקומות ציבוריים ברוב העולם המערבי, יש מיסים גבוהים ואיסור על פרסום במקומות רבים. (דרך אגב, בכל סוגי הסיגריות יש סוכר. הוא משמש כחומר המזרז את תהליך היישון של עלי הטבק, עוד גורם שמגביר את עוצמת ההתמכרות). הסוכר, לא רק שמסובסד וזול מתמיד, אלא מוחדר לכל מקום בשוק והצרכנים (בעיקר ילדים) מקבלים עידוד מכל כיוון לקנות כמה שיותר. מי מרוויח מזה? בשביל זה נצטרך ללכת קצת אחורה ולבדוק מאין הכל התחיל.
סוכר הוא אורח חדש יחסית בהסטוריה של המין האנושי. אין שום אזכור לסוכר בכתבים העתיקים של כל הדתות הגדולות למעט רמיזות שהעידו על כך שצמח קנים מתוק כלשהו הובא כנראה מהודו ונחשב למעדן יקר ונדיר ושימש בעיקר לטקסים וזבחים. משמעות הדבר היא שהמין האנושי חי בלי סוכר במשך רוב שנות קיומו. זה לא היה עד שהמוסלמים הרחיבו את האמפריה העצומה שלהם לתת היבשת ההודית שהפוטנציאל הגלום בקנה סוכר התגלה והם התחילו לגדל אותו בכמויות מסחריות, לזקק אותו לצרכים רפואיים ולהפיץ אותו ברחבי האמפריה עד לחופי איטליה וספרד. אך כמו שקרה עם חומרים אחרים שאנחנו מכירים שהתחילו כתרופות ואחר כך הפכו לסם ממכר (קוקאין, מורפיום, הרואין), הסוכר הפך במהרה לסמל סטטוס ומוצר מבוקש בקרב הסולטנים והאצולה האירופאית. הייצור הוגבר והגידול החל גם ביבשת האירופית, באיטליה וחצי האי האיברי. הצלבנים ראו את הפוטנציאל הכלכלי העצום שיש בגביש הלבן ואחרי נפילת האמפריה המוסלמית ועלייתן של המעצמות החדשות – אנגליה, פורטוגל והולנד, העניין כבר התרחב הרבה מעבר לצריכה פרטית של אצולה. המעצמות החלו בגידול מאסיבי של קנה סוכר באדמות של העולם החדש שנתגלה בצידו השני של האוקיינוס האטלנטי. מרכז אמריקה וברזיל הפכו להיות בתי חרושת לגידול סוכר כדי לספק את צרכי ההתמכרות המתרחבים של המעמד הגבוה באירופה. מיסים שהוטלו על הסחר הכניסו כסף רב לקופת המלך וכל העבודה נעשתה בידי עבדים שחורים מאפריקה. ההסטוריון הבריטי נואל דיר העריך כי מתוך 20 מליון עבדים שחורים שהובאו מאפריקה החל מהמאה ה-15 כשני שליש עבדו בתעשיית הסוכר.
בשלב מסויים החל מאבק בבריטניה נגד תעשיית הסוכר ועל כך שצריכת הסוכר גובה מחיר מוסרי גבוה מהציבור. כשהצרפתים נכנסו גם הם למירוץ יצא הפילוסוף קלאוד אדריאן ואמר ש"אין שק אחד של סוכר המגיע לחופי אירופה שלא מוכתם בדם שחור... ההנאה המרובה שאנחנו מקבלים מהסוכר מושגת רק באמצעות דמעותיהם ומותם של אין-ספור יצורים מסכנים". תנועת הנגד הראשונה שעמדה מול תעשיית הסוכר היתה דווקא מוסרית ולא בריאותית...
עד תחילת המאה ה-19 כבר נפסקה העבדות באירופה והוצאה אל מחוץ לחוק, אך תעשיית הסוכר היתה בשיא פריחתה, ומוצרים כמו שוקולד וסוכריות, שהיו עד אז מנת חלקם של אצולה ובני המעמד הגבוה נהיו זולים וזמינים כמעט לכל אחד. ההתמכרות נהייתה המונית, האוכלוסייה חיה בשפע, אך היה לזה מחיר כבד. מחלות רבות החלו לצוץ, בריאות הציבור התערערה ויש הקושרים את התפרצות המגיפה השחורה באנגליה ובאוסטריה במאה ה-17 לצריכת הסוכר הגבוהה באוכלוסיה העירונית, לעומת הכפריים שלא צרכו סוכר בגלל מחירו ודבקו בתזונה פשוטה ומאוזנת יותר, וכמעט שלא נדבקו במחלה.
כיום במדינות בהם צריכת הסוכר היא הגבוהה ביותר (ארה”ב כמובן עומדת בראשן), מספר החולים בסרטן וסכרת הוא גם הגבוה ביותר. האמריקאי הממוצע צורך היום למעלה מ-77 ק"ג סוכר בשנה לעומת 9 ק"ג בתחילת המאה ה-20. העולם נכנס לסחרור מטורף והתמכרות קשה שנמשכת עד היום ופוגעת ברבדים שונים של החיים. הפגיעה הפסיכולוגית מתבטאת בין היתר בבעיות התנהגות אצל ילדים, פשיעה רחבת היקף, עלייה במספר האשפוזים בבתי החולים הפסיכיאטרים ובתאונות הדרכים. מחקרים רבים נעשו על השפעתו של הסוכר על היציבות הנפשית שלנו, ומשום מה המחוקקים בחרו להתמקד בחומרים אחרים כגון אלכוהול ומריחואנה. הסיבה, כמובן היא כלכלית, כמו בכל דבר אחר שנוגע לבריאות שלנו, כשאנחנו מפקירים אותה בידי הרשויות.
למה לא מדברים על השפעות הסוכר בתכניות אירוח יומיות? למה אף אחד לא חושף את האמת בתקשורת למרות שכולם כבר יודעים אותה? בארה"ב התשובה ברורה: איך יכול מפיק של תכנית אירוח להעלות את נושא הסוכר כשעצם קיומה של התכנית תלויה באותן חברות שמייצרות ג'אנק פוד ודוחפות אותו לילדים והורים בהפסקות הקצרות בין ראיון לראיון? המנוע הכלכלי שעומד מאחורי תעשיית הסוכר הוא עצום, ועוד לא קם גוף גדול אחר, כולל ממשלת ארה"ב שמעז לערער את כוחו.
במשך שנים סרבו הסמכויות הרפואיות ברחבי העולם להכיר בכך שהסוכר אחראי למחלות רבות ולחלק מהבעיות נפשיות בחברה שלנו. מחקרים רבים שנעשו על סוכר מומנו ע"י חברות הסוכר והמדענים קיבלו תמלוגים נדיבים על מנת לשמור על שמו הטוב של החומר הממכר ביותר שנמצא היום בשוק. את האשמה על פריצתן של המחלות הרבות שהחלו לצוץ באירופה אחרי הופעת הסוכר הטילו הרופאים על אוננות, כפירה בנצרות, מעשי כישוף ועוד, רק לא להאשים את הדבר שאנחנו הכי אוהבים ומכורים אליו, ורבים מפטרוננו עושים ממנו כסף לא רע...
בספרו עטור השבחים מ-1975 “Sugar Blues” מתאר ויליאם דאפטי את השפעת הסוכר על לוחמים במלחמת העולם השנייה. כששירת בבסיסים אמריקאיים, התזונה המקובלת היתה עתירת סוכר וקמח לבן, בהתאם לאמונה דאז שזהו המזון הטוב ביותר ללוחמים בקרב. הקנטינות שלהם מכרו קוקה קולה ושוקולדים ודאפטי סבל מטחורים, דלקת ריאות, צהבת, פצעים בפנים ומיגרנות. מאוחר יותר הוא הוצב יחד עם הכוחות הצרפתיים באלג'ריה, שם שירת לצד לוחמים ממדינות ערב, סנגל, הודו, וייטנאם וצרפת, אנשים פשוטים שעדיין דבקו בשיטות האכילה המסורתיות. אחרי 3 שבועות במדבר ואח”כ בהרים של צרפת, בלי חדר האוכל והקנטינה, הוא ניזון מעשבים שליקט, דגנים מבושלים, עופות קטנים וכל מה שהצליחו החיילים למצוא בטבע. כל הסימפטומים שלו נעלמו, ואפילו צינון קל הוא לא חטף בלילות הקרים של החורף האירופאי. הלוחמים הזרים לא אכלו סוכר כבר שנים. במדינות שלהם זה היה מצרך יקר מאוד שנמכר רק בשוק השחור. ברגע זה הבין דאפטי שכמעט כל הבעיות הרפואיות שלו קשורות לצריכה של סוכר, שהפכה להיות פעולה כ"כ אוטומטית לאמריקאי הממוצע, שהוא לא יכול היה לקשר בינה לבין סימפטומים שמהם הוא סובל.
מלחמת וייטנאם הביאה לאמריקניזציה של דרום וייטנאם, מדינה שחיה עד אז בעיקר על אורז מלא ועד היום היא אחת ממגדלות האורז העיקריות בעולם. בשלהי שנות השישים, ארה"ב החלה "לשפר" את הרגלי התזונה ה"פרימיטיביים" של המקומיים והביאו להם את המכונות לליטוש אורז יחד עם הסוכר הלבן, קוקה קולה, קמח לבן ועוד שלל מוצרי מזון אמריקאים מודרנים וצבעוניים. די מהר התחילו הוייטנאמים לחלות במחלות רבות שלא הכירו לפני כן משום שתזונתם החדשה לא סיפקה להם ויטמיני B הנמצאים בשפע באורז המלא, והסוכר החליש את גופם משמעותית. רופאי הצבא האמריקאי ניסו למצוא תרופות וחיסונים ולבסוף האשימו את היתושים בתופעות החדשות. הוייטנאמים, ברוב תמימותם שמחו על כך שהם יכולים להנות מהחיים הטובים ולשתות קולה אמריקאית בפרהסיה ברחובות סייגון. עידן חדש החל במזרח אסיה, עידן מראית עין של שפע במחיר של סבל אנושי. כיום, הרבה מהסיבות למלחמות בעולם הן כלכליות. יזמים אמריקאיים ובעיקר תעשיית המזון מנצלת כל הזדמנות להכניס את מוצריהם לשווקים חדשים. היום עיראק ואפגאניסטן יכולות להנות משפע המוצרים האמריקאים החדשים ולחיות באשליה שהם התקדמו בחיים...
זאת היתה רק ההתחלה והיום, 50 שנה מאוחר יותר אוכלוסיות העניות באסיה ובאפריקה מוצפות בסוכר ומתרחקות אט אט מהתזונה המסורתית שלהם, שסיפקה להם את פחמימות מורכבות, ויטמינים ומינרלים בשפע וחיות באשליה שהרפואה המערבית יודעת מה יותר טוב להם ושהיוקרה בדברי המתיקה מאמריקה תביא להם את הגאולה.
מאין תבוא הישועה?
אז מהי האלטרנטיבה? אנחנו עדיין צריכים גלוקוז כדי להזין את המוח שלנו ולספק לנו אנרגיה זמינה. אנחנו עדיין צריכים את הטעם המתוק כדי להרגיע את מצב רוחנו ולהכניס קצת מתיקות לחיים.
ע"פ תפיסת המקרוביוטיקה אנחנו שואפים לאיזון בכל דבר שאנחנו עושים, וזה מתבטא בעיקר באכילה, פעולה שאנחנו עושים לפחות פעמיים-שלוש ביום. עליות וירידות דרסטיות של רמת הסוכר בדם מחלישים את הגוף, יוצרים מצב של עודף YIN וחומציות בדם. ישנם סוכרים מורכבים מעולים בדגנים מלאים ובירקות מתוקים כמו גזר, דלעת ובטטה שמספקים את כמות הסוכר הנדרשת אבל לא בריכוזים הדרמטיים של הסוכר המעובד. הסוכרים האלו מתפרקים בגוף לאט והתאים יכולים להשתמש בו בהדרגה ולאזן את המערכות השונות ע"י הפרשת אינסולין מבוקרת.
אבל כדי להנות ממתיקותם של מאכלים אלה, חוש הטעם שלנו צריך להתעדן וזה לוקח זמן. אם אנחנו רגילים לטעם החזק של סוכר, אנחנו לא נעריך את המתיקות שיש באורז מלא כשלועסים אותו היטב. אנחנו פשוט נמשיך לשלוח למוח את המסר שזה הסוכר שאנחנו רוצים ולא את האחר. לכן הכי כדאי להפחית את מינון הסוכר בהדרגה ובאותו הזמן להגביר את השימוש בממתיקים טבעיים כמו סירופ אורז, מייפל ותרכיז תפוחים ולאכול יותר דגנים מלאים וירקות כתומים. שומנים בריאים גם יענו לנו על הצורך באנרגיה זמינה ואותם אפשר למצוא בקטניות ואגוזים.
חשוב מאוד לבדוק את כל הרכיבים במוצרים שאנחנו קונים. למזלנו, החוק בישראל מחייב את היצרן לציין כל חומר הקיים במוצר, אפילו אם הוא נמצא שם במינונים קטנים. זהו כלי חשוב ורב עוצמה המחזיר את האחריות ואת הכח אלינו, לצרכנים תוך הגברת המודעות למה שאנחנו מכניסים לגופנו. ככל שנקנה פחות מוצרים מעובדים, כך ימכרו אותם פחות ולבסוף, אולי ייצרו פחות מהם. ככל שרשימת הרכיבים על המוצר ארוכה יותר, כך גם החשש גבוה יותר שיש שם סוכר וכימיקלים. אין שום סיבה שנאכל חומר עם שם לטיני ארוך שאנחנו לא יודעים מהו.
ממתיקים מלאכותיים כמו סוכרזית ואספרטיים (התחליף הנמצא בדאייט קולה) אינם מומלצים בכלל משום שהם מכילים כימיקלים רבים. גם התחליפים הפופולריים כגון סטיוויה, אגבה, מולסה ודבש המכילים סוכרים בריכוז גבוה מאוד או שעברו תהליך זיקוק, כך שאפקט שלהם דומה לזה של הסוכר הלבן.
אנחנו לא חייבים להיות עבדים של תעשיית הפרסום והג'אנק פוד. רק בגלל שמשהו נמכר הרבה ומוחדר לנו לתודעה באופן בלתי פוסק לא אומר שזה טוב לנו. להיפך, אם זה היה כ"כ טוב לנו, החברות לא היו צריכות לעבוד כ"כ קשה במסע השכנוע שלהם. הסוד הוא לחזור לאיכות הפשוטה של הקשבה לגוף שלנו. הגוף יודע מה טוב לו ומבצע את האיזונים העדינים שלו אם לא נפריע לו עם מוצרים מלאכותיים. כשמחלה עולה ע"פ השטח זהו סימן שמשהו במערכת האיזונים של הגוף יצא מאיזון ואנחנו צריכים לשקול מחדש את החומרים שבהם אנחנו מתדלקים את הגוף שלנו.
קיץ מתוק!
לסרטון מרתק על תעשיית הסוכר: http://macrobiotics.co.uk/sugar.htm
