לפני כמה ימים היתה לי הזכות הגדולה להיות נוכח בערב שאלות ותשובות שהעביר סוואמי סוורופאננדה, מורה בכיר בארגון שיווננדה העולמי במרכז שלהם בירושלים. בערבים מן הסוג הזה נשאלות שאלות רבות מעולם היוגה והחיים הרוחניים ועולים נושאים רבים ומגוונים אבל תמיד יש משהו אחד שנשאר בראש כשהולכים הביתה, מלווה את המחשבות בימים שאחרי ויוצר תהודה להרהור מתמשך. אצלי זה כמובן היה קשור לאוכל והגישה היוגית לתזונה.
בעולם העתיק כל שיטה רוחנית היתה קשורה קשר אדוק עם דרך החיים החומרית של אלו המתרגלים אותה וכללה בבסיס שלה גם הנחיות לחיי היומיום ובכללן להרגלי אכילה נכונה. במסורת היוגה זה בא לידי ביטוי בחשיבות העליונה שניתנה למה שאנחנו אוכלים כגורם בעל השפעה עצומה על מצב התודעה שלנו ואושרנו בחיים, שהרי המטרה הסופית של היוגה היא שחרור מוחלט ממעגלי הסבל של הקיום (Samsara). סוואמי סוורופאננדה, בשאלה שנשאל לגבי ריפוי מחלות ויוגה הציג את 5 עקרונות היוגה של סוואמי שיווננדה, אחד היוגים הגדולים שחיו במאה ה-20 וגם רופא במקצועו: תרגול נכון, נשימה נכונה ,חשיבה חיובית, מדיטציה וכמובן תזונה נכונה. בתוך כך הוא הנחה שתזונה נכונה תכלול אכילה בכמות מתונה, הכנת האוכל עם מודעות נכונה שכן האנרגיה שנמצאת בתודעת הטבח עוברת לאוכל ולזה האוכל אותו, צמחונות המושתתת על עקרון Ahimsa - אי אלימות, המנעות מהריגה או פגיעה ביצורים חיים כדי להפיק אוכל, משהו שכבר הפך לנורמה בעידן שלנו. ולבסוף אוכל סטווי (מלשון המונח Sattva). אוכל סטווי מתייחס ל-3 הגונות: טמאס, רג'אס וסטווה שהן בעצם 3 האיכויות שמהן מורכב עולם החומר. טמאס הוא כח האינרציה, החושך וחוסר התנועה. על כן מזון טמאסי הוא אוכל שבא ממקור כבד כמו בשר בקר, או גדל בתנאים חשוכים כמו פטריות או פשוט מזון שבושל לפני יום או יומיים ואנרגיית החיים שבו (Prana) כבר התדלדלה. רג'אס מתייחס לאנרגיית האש הפעילה ולמזונות שיוצרים פעילות יתר בגוף ובתודעה כדוגמת תבלינים וחומרים מעוררים כמו סוכר וקפאין. היוגים שמים דגש מיוחד על הקיצוניים שבמאכלים הרג'סיים שהם בצל ושום ורבים מהמתרגלים בהודו ומקסטת הברהמינים נמנעים מאכילתם. ידוע ששום גורם להתעוררות החשק המיני וזה נחשב מכשול בהסתכלות הקלאסית, הוודנטית של היוגה.
נשמע אידיאלי, כ"כ זך וטהור ומעבר להשגה אנושית. אך היוגה ומסורות אחרות רבות עומדות על כך שהטבע הטהור הזה הוא בר השגה בחיים האלה. המקרוביוטיקה באה ואומרת שהטבע הזה הוא בראש ובראשונה תוצר של מה שאנחנו אוכלים. כל מה שמזין אותנו, בין אם זה מזון חומרי או מזון נפשי או רוחני, מעצבים את מי שאנחנו ומשפיעים על הדרגה הרוחנית אליו אנחנו נגיע. אבל צריך להתחיל מלמטה ולדאוג לכלי שבו אנחנו משתמשים לעבודה הרוחנית שלנו - הגוף הפיסי. האופן שבו אנחנו מתייחסים לגוף הפיסי שלנו יכול לשקף לנו את מערכת היחסים שלנו עם עולם הרוח, או עם הבורא; עד כמה אנחנו שואפים להשאר צלולים, חדים ומפוקסים ומתי אנחנו פשוט רוצים לברוח מהאמת ולהסתתר תחת עטיפות ריקות של חטיפי שוקולד...
האכילה הסטווית היא מושג שנתון לפרשנויות רבות. אני בחרתי לפרוט אותם ע"פ כמה עקרונות על בסיס ההבנה המקרוביוטית:
1. מזון אמיתי ושלם - כמה שיותר קרוב לצורה שבה המזון קיים בטבע כדוגמת דגנים מלאים. כאשר אנחנו אוכלים מזון שקרוב לצורתו הטבעית אנחנו בעצם מביעים את השייכות שלנו כמין אנושי למארג הטבעי ולשרשרת המזון. אוכל מעובד כמו קמח לבן, אורז לבן או אוכל מתועש כמו חטיפים, שימורים או בשר (כן, הבשר של היום הוא אוכל תעשייתי) הוא מזון שכמות הכימיקלים והתהליכים שהוא עובר מרחיקים אותו מתצורתו הטבעית ויוצרים סוג של סטייה מהמהלך ההזנה הטבעי שלנו. תזונה מסוג זה מרחיקה אותנו יותר ויותר מהטבע וגורמת לנו לשכוח מאיפה באנו. היא יוצרת נתק בחיבור בין התודעה והגוף ובהרמוניה שקושרת אותם עם כל הדברים החיים, שבלעדיהם אין לנו בעצם זכות קיום עלי אדמות. אוכל שלם מייצג שלמות. כשאני אוכל אורז מלא, לדוגמא, אני שומר על היכולת להביט בעולם בצורה שלמה ולהרגיש את חוסר הנפרדות ממנו. ברגע שביצעתי מניפולציה מכנית בדגן שאותו אני אוכל - הורדתי לו את הקליפה, טחנתי אותו, הלבנתי אותו והוספתי לו עוד חומרים שעברו זיקוק סינטתי - יצרתי פילוג גם בתודעה שלי ברגע שאכלתי אותו כי פגעתי במרקם העדין והשלם של הטבע. האדם, עם תחושת העליונות שלו על הטבע והרדוקציה האשלייתית שהוא מבצע במזון שמגיע מהטבע ע"י חלוקתו לערכים תזונתיים מולקולרים, מרחיק את עצמו מהמארג המושלם של הבריאה ויוצר לעצמו עוד ועוד סבל בדמות מחלות, ניכור והרס סביבתי. אכילת מזון שלם הוא הצעד הראשון בתפיסה נון-דואלית של המציאות.
2. אוכל מאוזן - המנעות מקיצוניות. אפשר להגדיר את 2 צידי הסקאלה בשפת היוגים - טמאס ורג'אס או בשפת הסינים הקדמונים - יין ויאנג. או שאפשר פשוט לפרוט את זה לתיאור בסיסי של אותן אנרגיות המרכיבות את היקום שלנו: מחד אנרגיה של צמיחה, התרחבות, רכות, רספטיביות, קלילות וקור ומאידך אנרגיה של התכנסות, צמצום, דחיסות, אקטיביות, כבדות וחום. כתרבות צורכת וזללנית, מזמן איבדנו את היכולת לשים לב איזו אנרגיה ניתן לייחס לכל מזון שאנו אוכלים ולכן אנחנו שקועים עמוק במעגל הסבל האינסופי של הקיצונויות. סוכר למשל הוא יין קיצוני שגורם לזינוק חד ברמת הסוכר בדם, לפעילות מוחית מוגברת ולאורך זמן לחוסר יציבות נפשית. קיצוניות מסוג זה מובילה לרצון אוטומטי טבעי לאיזון, אז הגוף מאותת צורך ליאנג קיצוני בדמות אוכל מלוח מאוד. המלח גורם ליובש שגורם לנו לצרוך משקה קר ומתוק, וחוזרת חלילה המנגינה האינסופית של הצ'יפס והקולה. הגוף והתודעה סובלים בשקט בעוד החברות הגדולות מכניסות קופה על חשבון הניוון והעבדות המנטלית שלנו לאוכל מתועש. החברות הגדולות מודעות היטב לאופן שבו אוכל קיצוני משפיע עלינו וחוסר היציבות הנפשית שלנו הוא נקודת חולשה שעליה אפשר להרוויח. רק שיש לזה מחיר גבוה מבחינה רוחנית ואבולוציונית. אנחנו מתרחקים מהאיזון הטבעי שייעד לנו הטבע במזונות מלאים. גם בבישול האוכל שלנו בבית אנחנו יכולים לשמור על איזון ע"י מתינות בתיבול והמנעות ממזונות קיצוניים כגון בשר, חטיפים מלוחים (יאנג קיצוני), מוצרי חלב, מאפים ומתוקים (יין קיצוני). המאכלים שעומדים במרכז הסקאלה והם המאוזנים ביותר הם הצמחים ובראשם הדגנים. קטניות, ירקות, אצות, זרעים, אגוזים ופירות נמצאות גם במרכז הסקאלה ובהם דרגות שונות של יין ויאנג. שמירה על איזון ברוב הארוחות שלנו שומרות על האיזון בין חומצה לבסיס בדם שלנו, על פעולה תקינה של ניקוי פסולת ורעלים מגופנו וחידוש תאים ורקמות, על יציבות נפשית, עירנות, כח התמדה ויכולת ריכוז. איזון זה בסופו של דבר מאפשר לנו חיבור עם הטבע, עם הכח המאזן האולטימטיבי המוחלט שמתבטא ויודע את עצמו דרכנו, כשאנחנו מאוזנים.
מסורות רבות מכל העולם הדגישו את החשיבות בברכה לפני האוכל. זוהי פעולה היוצרת אנרגיה רגועה לפני פעולת האכילה, חיבור לנשימה שמרחיבה את כלי הדם ומכינה את מערכת העיכול למה שהולך להכנס אליה ומביעה הכרת תודה לכל הגורמים ביקום שהביאו לכך שנוכל להנות מהארוחה. לפעמים אנחנו שוכחים שבכל מנה של אוכל שאנו אוכלים יש אינסוף גורמים שהביאו לכך שזה יהיה אפשרי, אך אנחנו רוב הזמן לוקחים זאת כמובן מאליו, החל מהטבח שבישל את הארוחה, האדם שעשה קניות בשוק וסחב את המצרכים, המוכר בשוק שקנה מהחקלאי, החקלאי שגידל בעמל רב את הגידולים, את המים, האדמה, השמש, החיות הקטנות שמפרקות את הפסולת ומעשירות את האדמה ועוד אינסוף גורמים קטנים שכולם נכנסים עם האנרגיה שלהם לצלחת שלנו. בעצם הכרת תודה והערכה לכל הגורמים הללו אנחנו סוגרים את המעגל ומכירים בקשר החי שקיים בטבע המאפשר לנו לחיות ולקיים את עצמנו. בלי הקשרים אלו אין חיים. עצם האכילה שלנו היא אמירה שיש בה כדי לתמוך ולהכיר ברקמה העדינה של כל היצורים החיים, כשאנחנו נכללים בהם, והתלות ההדדית שלהם אחד בשני.
לסיכומו של דבר. המזון אותו אנו מכניסים לגופנו מסתכם בהרבה יותר מפעולה פיסיולוגית של עיכול והזנה, אלא מדובר על מכלול אנרגטי הכולל בתוכו מערך שלם של גורמים, החל מהחקלאי ועד לכוחות הקוסמיים המאפשרים חיים עלי אדמות. כולן מתומצתות באוכל שאנחנו אוכלים ומרכיבות את מי שאנחנו, פיסית ונפשית, ומעצבות את דמותנו הרוחנית ואת יכולתנו להתאחד עם כל מה שקיים. ובמילותיו של סרי אורובינדו ניתן להפנות את המודעות שלנו באכילה לכל מה שטוב ומייצג את האיזון והסדר הטבעי של היקום.
